שוק לוינסקי הוא רק ההתחלה: כך מחזירים את הרחוב להולכי הרגל

הרחובות הסמוכים לברודוויי ולטיימס סקוור במרכז מנהטן תועדו ביצירות אמנות, בספרות, בקולנוע ובצילומים כסואנים ועמוסים במיוחד בתנועת כלי רכב, עד שב-2009 הוחלט להציב מחסומים זמניים ולהקצות חלק ניכר מהמרחב הציבורי להולכי רגל. בהמשך, הציבו באזור ריהוט רחוב ונעשו עבודות שמטרתן להתאים את האזור לתנועה ללא מכוניות.

כעבור עשור, עם התפרצות מגפת הקורונה והצורך לשמור על ריחוק חברתי, ערים רבות בעולם שינו את פניהן ובאמצעות מהלכים טקטיים, קצרים ופשוטים פינו עוד ועוד מקום ברחובות להולכי הרגל.

למעשה, הן החזירו את הרחוב לתפקידו המקורי - מקום למפגש, מסחר ומשחק. לישראל, שרוב עריה ופרבריה תוכננו ונבנו בעשורים שבהם קודשה התנועה המוטורית, הרעיונות האלה מחלחלים עדיין בעצלתיים.

ליאור שטיינברג, מתכנן עירוני ומייסד חברת Humankind ברוטרדם, הולנד, שהשתתף בתכנון המרחב המחודש בככר בזל בתל אביב, אומר שכאשר ההתערבויות מתגלות כמוצלחות הן נשארות קבועות. "בסופו של דבר, זה משפיע על ה-well being של אנשים, גם על הבטיחות שלהם וגם על איכות המרחב, האוויר והרעש. בכל רחוב במרכז עיר יש פוטנציאל אדיר להצלחה כזאת. בטורנטו התנגדו לשבילי אופניים ולכן ביצעו שם מדידות של השפעת השבילים על הנגישות לעסקים וראו שמספר המבקרים בהם עלה והפדיון עלה. הולכי רגל ורוכבי אופניים לא רק מעשירים את המרחב הציבורי באנשים הם גם מחזקים את העסקים, ובעלי העסקים שהיו מתנגדים נהפכו לתומכים גדולים".

שותפיו של שטיינברג לתכנון בבזל, משרד נדל רויזין אדריכלים, עובדים על מרחבים רבים נוספים גם מחוץ לתל אביב. לדוגמה, בראשון לציון הופקעו מקומות חניה כדי להוסיף מקומות ישיבה ליד בתי עסק, ובבת ים מתכננים להפוך חניון צמוד לטיילת למתחם בילוי. "מדובר בפרויקטים קטנים עם עלות מופחתת והם הפיכים אם נכשלים. הם מאפשרים לנו לעשות ניסוי במרחב ולהפוך אותו לצבעוני, מרענן ושמח. פתרון אפשרי נוסף הוא צמצום הרדיוסים בצמתים באמצעות צבע וקונוסים. כך מרחיבים את המדרכה, מצמצמים את השטח לחצייה ומאיטים מכוניות. עשינו פיילוט כזה בנווה אליעזר בתל אביב, אבל בישראל נושא הצבע על הכביש עמוס במגבלות של משרד התחבורה והבירוקרטיה כמעט ולא מאפשרת את זה. ברחבי העולם זה נפוץ מאוד".